מי שלא מסוגל להפסיד 50% מהכסף, שלא ייכנס לבורסה

מי שלא מסוגל להפסיד 50% מהכסף, שלא ייכנס לבורסה

הוא אחד המשפטים המפורסמים יותר של באפט.

הרשומה הזאת מגיעה בעקבות תגובה שקיבלתי שטוענת שבמשבר הגדול ירדתי ב-50% בגלל שהייתי מושקע רק במניות (בלי חשיפה לאג"ח), הייתי ממונף ומושקע באופציות.

אז קודם, זה לא נכון שירדתי ב-50%. ירדתי בהרבה יותר. מנקודת השיא של התיק שלי בסוף 2007 עד לשפל במרץ 2009 התיק שלי התרסק ביותר מ-60% (אין לי מספר מדויק כי אני תמיד מחשב מתחילת שנה עד לסוף שנה).
עכשיו בקשר לטענות – אני מודה באשמה הראשונה – אכן התיק שלי היה מושקע כולו במניות. אבל שתי הטענות האחרות אינן נכונות. כבר מספר אנשים אמרו לי שהתרסקתי חזק במשבר בגלל שהייתי ממונף, או בגלל שהשקעתי בחברות ממונפות או בגלל שהייתי חשוף למגזר הפיננסי או שאם היה מיתון שני בארה"ב הייתי בכלל פושט רגל.

כל הטענות האלו אינן נכונות.

קודם כל לא הייתי ממונף אז. למעשה עד ללפני שנה וחצי בערך בכלל לא החזקתי בחשבון מרג'ין. דבר שני, לא הייתה לי חשיפה בכלל למגזר הפיננסי. בכלל החשיפה שלי לארה"ב הייתה מזערית. כמו כן, כמעט ולא החזקתי באופציות. היה ברשותי רק כתב-אופציה אחד שעמד על 1.7% מהתיק שלי – אבל את חלקו קיבלתי כמשקיע במניות החברה. החברה (0131 בהונג-קונג) נהגה לחלק כתבי-אופציה לבעלי המניות, אז החזקתי את האופציות שקיבלתי וקצת הוספתי להן ע"י קנייה בשוק. אבל בכל מקרה זאת הייתה החזקה קטנה.

אתם יכולים לראות איך נראה התיק שלי בתחילת 2008:

[table id=2 /]

לא רק שלא הייתי ממונף, אלא כל החברות בהן החזקתי לא היו ממונפות. ההפיך, רובן, לדעתי, היו שמרניות מדי. כל החברות התעשייתיות בתיק הנ"ל היו ללא חוב בכלל וחלקן החזיק בהר מזומנים. חברות הנדל"ן בתיק היו מאוד שמרניות ביחס לחברות נדל"ן. יחס החוב להון בחברות אלו עמד על בין 0% ל-50% – שזה נמוך מאוד. בנוסף, החשיפה שלי ב-2008 הייתה כמעט רק לסין ולהונג-קונג. ואז, צריך לזכור, המצב שם היה שונה מאוד מהיום. שוק הנדל"ן אז היה בריא (כלומר לא הייתה בועה). הכלכלה בשתי מדינות אלו הייתה חזקה, והמשיכה להיות חזקה לאורך כל המשבר הפיננסי.

אף אחת מהמניות שהחזקתי לא הפסידה כספים לאורך המשבר (חוץ אולי משתי החברות האמריקאיות בתיק – אבל ההחזקה שם הייתה מזערית). רק חברה אחת מהנ"ל נכנסה לקשיים (0572 בהונג-קונג) – אבל זה היה בגלל שחיתות של ההנהלה, ובכל מקרה יצאתי ממנה לפני הקשיים כי זיהיתי סימנים מחשידים. ככה שסך הכל החברות בהן החזקתי הראו תוצאות פיננסיות חזקות מאוד לאורך כל המשבר – עם רווחים חזקים ועולים. אבל למרות זאת המניות שלהן התרסקו. מה שקרה זה שחברות עם מכפיל רווח של 5 יירדו ונסחרו במכפיל רווח של 2. זה הכל.

למעשה, התיק שלי לא ירד הרבה יותר מההאנג-סנג. שימו לב שהתיק שלי אז היה כמעט כולו מושקע בהונג-קונג. ההאנג-סנג ירד באותה תקופה משיא של 30,400 לשפל של 11,900 – כלומר ירידה של כ-60% – שזה רק קצת פחות גרוע מהתיק שלי. ככה שגם אם הייתי שם את כספי בתעודת סל על ההאנג-סנג, עדיין הייתי מפסיד 60%.

וזה מביא אותי למשפט של באפט. הבורסה היא לא מקום לכל אחד. מי שלא מסוגל להפסיד 50% מהכסף שלו, שלא ייכנס לבורסה, כי סביר להניח שיום אחד הוא יפסיד 50% מהכסף שלו.

אם התיק שלי, שהיה סופר-שמרני – בלי מינוף, בלי חשיפה למגזרים שנפגעו במשבר, בלי חשיפה בכלל לארה"ב או לאירופה ועם חברות לא ממונפות, אם תיק כזה ירד ביותר מ-60%, זה רק מראה שבבורסה הכל יכול לקרות. תנודתיות זה חלק מהמשחק, ומי שלא יכול לעמוד בזה, שלא ישקיע בבורסה.

דרך אגב, במשבר הגדול של 1929 גראהם ספק הפסדים מאוד מאוד גבוהים – ושוב, זאת למרות שהתיק שלו היה מאוד שמרני (מורכב ממניות נט-נטס וכו').

לחברות שרבים מייחסים סיכון גבוה, נכנסתי רק אחרי שיא המשבר. לוולס התחלתי להיכנס במרץ 2009 (במחיר 9.88$) ולחברות הרדיו הממונפות נכנסתי בספטמבר 2009 – הרבה אחרי שיא המשבר, וגם אז חברות אלו לא היוו חלק משמעותי מהתיק שלי.

חשוב לא לבלבל בין סיכון לבין תנודתיות. התיק שלי לא היה מסוכן בכלל אלא תנודתי.

ומה קרה מאז?

ההון העצמי שלי היום הוא בערך פי 2 ממה שהוא היה בשיא של 2007 – וזאת למרות שבאמצע התרחש המשבר הפיננסי הכי חמור מאז 1929. למרות המשבר הכפלתי את הכסף תוך פחות מ-5 שנים. ההון העצמי שלי היום הוא בערך פי 2.7 ממה שהוא היה באוגוסט 2008 אז הפסקתי לעבוד כשכיר (ומאז הפסיק להיכנס כסף חדש. מאז כסף רק יוצא מהתיק שלי). ההון העצמי שלי היום הוא פי 4.4 ממה שהוא היה בשפל של 2009.