תסמונת "פרת משה רבנו"

בתקופה האחרונה קראתי מספר ספרים. על חלקם תכננתי לכתוב קצת יותר באריכות, אבל אני מבין כבר שלא יהיה לי את הכוח לזה, ולכן אני מביא תקציר על כל אחד מהם. אני לא כולל כאן שתי ביוגרפיות שקראתי – אחת על בנג'מין פרנקלין ושנייה על ג'ורג' וושינגטון, כיוון שאני עדיין מקווה שיהיה לי זמן לכתוב על שני אלו קצת יותר באריכות.

השואה וחיפוש אחר משמעות

הספר הראשון הוא ספר החובה של ויקטור פראנקל – "האדם מחפש משמעות". בכוונה אני לא מביא לינק לאמזון. הספר המקורי לא נכתב באנגלית וכיוון שהוא תורגם לעברית, אני לא רואה סיבה שלא לקנות את הגרסה המקומית. זהו ספר חובה לכל אדם ובטח שלכל ישראלי. הספר עניין אותי בכל כך הרבה מישורים עד שהוא בקלות מקבל אצלי חמישה כוכבים.

קודם כל יש את עניין השואה. כיוון שגם סבתי עברה את אושוויץ', זה היה מרתק לראות את הדמיון שבין הסיפורים של סבתא שלי לבין אלו של פראנקל (שוב, הדמיון היה בהרבה מישורים – למשל שלפעמים קציני אס-אס הצילו יהודים). מה שהיה מרתק בספר הוא שפראנקל מתאר את המציאות כמו שהיא ומבלי לצנזר נקודות שאינן חלק מזיכרון השואה. הוא מתאר איך הם הסתגלו לחיים במחנה, איך הם פיתחו חוש הומר ואת ההסתגלות שלהם למוות מסביבם.

תיאור תקופתו של פראנקל באושוויץ' הוא רק החלק הראשון של הספר וממנו מגיע המחבר לנושא המרכזי שהוא הגישה שלו בתור פסיכולוג קליני. בניגוד לפסיכולוגיה הקלסית מביתם של פרויד ושות', פראנקל לא מנסה לחפור בעבר של המטופל ולהפיל את כל הדפקטים על האמא של המטופל. הגישה של פראנקל היא הסתכלות קדימה. להבין שהחיים הם לא גן של שושנים ולנסות ולהבין מה מחזיק את המטופל בחיים. מה המשמעות שמחפש המטופל בחיים. לכל אדם יש לפחות משהו אחד שגורם לו אושר וסיפוק בחיים – אצל אחד זה הילדים, אצל השני זה משחק ה-NBA השבועי ואצל השלישי זה אוסף הבולים שלו. פראנקל מנסה להתמקד באלו כשהוא מטפל בקליינטים שלו. מעבר לכך, ואני חייב להגיד שזה משהו שקצת היה לי קשה לקבל, פראנקל טוען שהעצב והטרגדיה הם חלק בלתי נפרד מהחיים וצריך לקבל אותם. ברור שהוא צודק, אבל קשה לי להאמין שיש מישהו שמקבל אבדן בכזאת קלילות.

דרך אגב, נקודה נוספת מעניינת מהספר הייתה קיומם של חיי תרבות במחנות, או הסיפור על איך שהם עצרו מדי פעם כדי להתפעם מהנוף (!!). אנקדוטות אלו לדעתי מראות יותר מכל במה נבדל האדם מהבהמה. האסירים קיימו הצגות באושוויץ' והיו מקרים בהם אסירים היו מוכנים לוותר על מנת המרק שלהם רק בשביל לא לפספס את ההצגה. לא צריך להסביר כאן מה הייתה המשמעות של מנת המרק במחנה.

מי שעוד לא קרא את הספר צריך לרוץ לחנות הספרים בשבוע הבא ולקנות אותו.

ניצחונו של האדם האפרו-אירופי-אסייתי

הספר השני הוא הספר הקלסי Guns, Germs, and Steel שגם הוא תורגם לעברית ("רובים, חיידקים ופלדה"). ישנם מספר אי-דיוקים בספר וכמו כן גם מספר תיאוריות לא מוכחות אשר מוצגות בספר כעובדות (כמו למשל איך ומתי האדם הקדמון בדיוק התפזר גאוגרפית על פני כדור-הארץ). למרות בעיות אלו, הספר מקבל אצלי חמישה כוכבים. הסיבה לכך היא שהספר פתר לי תעלומה אשר לא הצלחתי לחשוב עליה לבד. במקרים שכאלו – בהם מגיע ספר שמלמד אותי משהו חדש לגמרי – אני מוכן להתעלם מהחסרונות ומהטעויות שבו.

דיאמונד מסביר לנו מדוע היה זה האדם שחי בצפון-אפריקה, אסיה ואירופה שהשתלט על העולם. מדוע הספרדים כבשו את אמריקה ולא האינדיאנים את ספרד. או מדוע ההולנדים הגיעו לאפריקה השחורה ולא להפיך. אם לסכם את הספר ממש בקצרה, אז הסיבות הן:

יבשת אסיה-אירופה כללה יותר צמחים ובע"ח הניתנים לביות מאשר שאר היבשות. במיוחד הייתה חשיבות מכרעת להימצאותן של הבהמות הגדולות ביבשת זו – הסוס, הגמל, החמור וכמובן – הפרה.

הגודל הפיסי של האזור הגאוגרפי – יש יתרון לגודל גאוגרפי. הסבירות שתרבויות מפותחות יצמחו בו היא גדולה יותר. כמו כן המבנה הגאוגרפי של אסיה-אירופה הוביל למעבר קל יותר של רעיונות. אסיה-אירופה היא רחבה (בניגוד לאמריקה שהיא ארוכה) ולכן יש מרחב גדול של אזורים בעלי אותו אקלים – ככה שאם למשל הצליחו לביית צמח מסוים, היה קל להעביר אותו לאזורים גאוגרפים קרובים – כי הם היו בעלי אקלים דומה. לעומת זאת, למשל, במקסיקו הצליחו לביית את התירס אבל הוא לא עבר צפונה לארה"ב בגלל המדבר שהפריד בין שני האזורים.

צפיפות האוכלוסין – האדם הגיע מאוחר יחסית לאזורים כמו אמריקה או אוסטרליה, ולכן צפיפות האוכלוסיה שם הייתה יותר נמוכה. צפיפות אוכלוסיה גבוהה הובילה לחוסר במשאבי טבע והכריחה את האדם לביית מקורות מזון. כמו כן, צפיפות גבוהה גורמת למעבר של רעיונות מכפר אחד לשני.

בנוסף, מסביר דיאמונד מדוע היה זה האדם הלבן שהדביק את הילידים במחלות ולא להפיך.

ספר מרתק שמסביר לדעתי טוב מאוד את הסיבות לעליונות הטכנולוגית של האדם האירו-אסייתי. אולי התאוריה אינה שלמה, אבל היא טובה מאוד.

היסטוריה על קצה המזלג

בספר "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים" מתארים המחברים, מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, מספר מאבקים מזוינים לאורך ההיסטוריה ומנסים לנתח האם תהליך קבלת ההחלטות של המנהיגים היה נכון (קצת יומרני לדעתי). סך הכל הספר לא רע והוא מקבל שלושה כוכבים.

הבעיה העיקרית שלי עם הספר היא התמציתיות שלו. מדובר בספר של כ-300 עמודים שמכיל שמונה עימותים היסטוריים – מה שנותן לנו כ-40 עמודים לכל עימות. והמחברים עוד מנסים לתת לנו תקציר על האירועים שהביאו לעימות ומה קרה בשנים שאח"כ. שלא לדבר על על הפרטים הלכאורה פיקנטיים שבספר (כמו – הפילגש של זה שנאה את הפילגש של ההוא). כל אלו משאירים קצת לכל עימות, ולכן המחברים דוחסים המון המון עובדות למספר מצומצם של דפים. לי היה קשה מאוד לעקוב אחר ההיסטוריה ולהבין מה בדיוק קרה.

בקיצור, זה אולי ספר נחמד למי שרוצה לקבל טעימה היסטורית, אבל בהחלט לא מספיק למי שרוצה להתעמק בעימותים.

אלוף ארה"ב בזיכרון במשקל קל

הספר הבא גם מקבל שלושה כוכבים בדיוק. אחרי שקראתי לפני כ-5 שנים את הספר הטוב של ערן כץ "סוד הזיכרון המצוין", החלטתי שלא עשיתי מספיק בנושא זה מאז. אז כן, אני כבר יכול לזכור את הססמה של כרטיס האשראי שלי בזכות שיטות הזיכרון ואפילו מספר קטן של מספרי טלפון – וזה משהו שלא זכרתי לפני שקראתי את הספר, אבל הגיע הזמן לעשות קצת יותר – במיוחד חשוב לי להתחיל לזכור יותר נקודות מדוחות כספיים, ולכן החלטתי לקרוא את הספר Moonwalking with Einstein.

אבל הספר לא מפרט יותר מדי על שיטות זיכרון. כלומר, הוא לא מפרט הרבה מעבר למה שכבר קראתי אצל אדון כץ. אבל הוא כן מתאר את המסע של ג'וש פור מאדם ממוצע לזיכרונאי מדופלם.

פור הוא עיתונאי צעיר שהלך לסקר את תחרות ארה"ב בזיכרון (כן, יש דבר כזה). הוא התפעם לראות איך הגאונים האלו זוכרים סדר אקראי של חפיסת קלפים, רצף של מאות ספרות, שירים ועוד כל מני טריקים של זיכרון. אחרי התחרות פור ראיין את המתחרים כדי לברר את מקור הגאונות שלהם. הוא התפלא לשמוע מהם שבסך הכל הם אנשים נורמליים ושיש "טריקים" שכל אחד יכול ללמוד אותם וכך לשפר בצורה משמעותית את הזיכרון שלו.

פור, הסקפטי, החליט להרים את הכפפה ובמשך שנה הוא למד שיטות אלו ואימן את הזיכרון שלו. אחרי שנה הוא חזר לתחרות אבל הפעם כמשתתף וקטף את המקום הראשון!

סך הכל הספר נחמד אבל לא באמת מוסיף לספרים הרבים שנכתבו על הזיכרון. הספר הוא יותר יומן אירועים של שנה בחייו של זכרונאי. מה שממש הפליא אותי היה שבסוף הספר פור מספר שגם היום הוא עדיין לא זוכר את מספרי הטלפון של החברים שלו או עושה איזה שימוש פרקטי אחר בשיטות שהוא למד.

הא???

אז מה היה הקטע?

פור היה מוכן לבזבז שנה מהחיים שלו רק בשביל למצוא שיטות טובות יותר בשביל לזכור סדר אקראי של חפיסת קלפים – דבר שלא יתרום לו כלום בחיים, אבל הוא לא זוכר מספרי טלפון?
אני חושב שמה שקרה לג'וש פור הוא מה שאני קורא לו – תסמונת "פרת משה רבנו". זהו משהו שהבחנתי בו כבר לפני הרבה מאוד שנים, ותמיד נראה לי מוזר.
לפני הרבה שנים כשעוד הייתי ילד, ישראל הייתה רוויה בפרות משה רבנו (דרך אגב, מישהו יודע למה הן נעלמו?), ובתור ילדים היינו משחקים איתן. לפרת משה רבנו יש תכונה קצת מצחיקה – היא חייבת לטפס למקום הכי גבוה לפני שהיא עפה. אז בתור ילדים היינו תופסים את החרק היפה הזה, שמים אותו על היד ואז מסובבים כל הזמן את היד ככה שפרת המשה הייתה נמצאת בחלק התחתון של כף היד, היא הייתה רצה בלי הפסק – כל פעם מנסה להגיע למקום הגבוה ביותר.

לרוב האנשים ישנה תכונה דומה. בכל מקום אליו הם מגיעים, הם שואפים להגיע למעלה – וזאת בכלל בלי לחשוב האם זה משרת אותם בחיים. דוגמה ממש טובה לכך היא הצבא. חיילים רבים לא סובלים את השירות הצבאי, אבל ברגע שמציעים להם קצונה הם נדלקים. הם רוצים לטפס גבוה יותר בהיררכיה הצבאית למרות שזה בד"כ לא משרת אותם אח"כ בחיים (ולרוב אפילו מעקב אותם). הצבא הוא רק דוגמה אחת, אבל זה קיים בכל מקום. וזה גם בדיוק מה שקרה (לדעתי) לפור. הוא התחיל ללמוד את נושא הזיכרון, ואז החליט להתחרות באליפות ארה"ב – למרות שזה לא משהו שיתרום לו ממש בהמשך החיים.

אבל בואו נחזור לנושא הזיכרון. כאמור הזיכרון אצלי היה נוראי וזה מה שהביא אותי ללמוד את הנושא הזה. זאת לא חוויה נעימה לא לזכור אפילו את הססמה של הכספומט. למרות, שמצד שני, אולי זה מה שעזר לי לחסוך כסף. במשך שנים הייתי הולך רק עם 20 דולר הונג-קונגי בכיס (10 ש"ח) ובלי יכולת למשוך כספים. ככה שאפילו אם הייתי רוצה לבזבז, לא יכולתי 🙂

השיטות האלו של הזיכרונאים מאוד טובות. כל מי שטוען שאין לו זיכרון טוב – טועה. לכולנו יש זיכרון מעולה. אנחנו זוכרים המון דברים (למשל שהמים של הים הם מלוחים, ושהצבע של העגבנייה הוא אדום). אנחנו זוכרים המון דברים בכלל בלי מאמץ. שיטות הזיכרון הן בעצם פונקציות שממירות דברים שקשה לנו מאוד לזכור (כמו למשל מספרים) לדברים בהם כולנו אלופי זיכרון (כמו למשל סיפורים או מקומות – מי לא זוכר איך נראה הבית בו הוא גדל? או את הבית של החבר הכי טוב שלו?). השיטות האלו כל כך טובות שכל מי שיקרא את הספר של ערן כץ יוכל אח"כ להתחיל לזכור עשרות מספרי טלפון, ססמאות, מספרי כרטיסי האשראי שלו, מספרי דרכון ועוד.

לא שזה לא דורש עבודה. אין ארוחות חינם בחיים. צריך לשבת ולשנן את המספרים האלו, אבל זה דורש פרומיל מהמאמץ שדורש זיכרון רגיל.

מה שכאמור אותי עניין (חוץ מהדברים הטריביאליים של לזכור מספרי טלפון וכו'), הוא להתחיל לזכור נתונים מהדוחות הכספיים. אני חושב שסוף סוף מצאתי דרך טובה – שמשלבת שתי שיטות קלסיות של זיכרון – סיפור וחדרים. אם מישהו מעוניין בפרטים, הוא יכול לשאול ב-"תגובות". אני עוד לא בטוח עד כמה זה חשוב או שווה את המאמץ (כי כמו שאמרתי – יש כאן מאמץ מסוים). בינתיים שיננתי 5 שנים של נתונים מהדוחות של וולס-פארגו ושל קונרד, ואני די מרוצה מהתוצאה. אני נותן להרפתקה הזאת כשנה ניסיון ונראה עוד שנה האם אני מזניח את זה או לא.

מה שבטוח זה שזה טוב נגד אלצהיימר. אני מרגיש שאני מפעיל תאים במוח שבד"כ לא עובדים הרבה.

עלייתה המטאורית של וול-מארט

הספר האחרון עליו אני אדבר הוא הספר של סם וולטון – Sam Walton: Made In America.

פתחתי את הספר בשקיקה. בד"כ ספרים שבאפט ממליץ עליהם באמת שווים קריאה. הספר אכן מתחיל יפה אבל ככול שהוא נמשך, הוא מתדרדר. מאמצע הספר כבר ממש לא היה לי כוח אליו ורק רציתי שהוא ייגמר. באחרית הדברים שכותב בנו של וולטון, הוא מספר שאביו כתב את הספר בשנותיו האחרונות כשהוא מתמודד עם סרטן עצמות. יכול להיות שזה מסביר את ההתדרדרות של הספר ככול שהוא מתקדם. אבל בלי תירוצים – הספר מקבל שלושה כוכבים.

החלק הבאמת מרתק בספר הוא סיפור הצמיחה ההזוי של וול-מארט. איך סם וולטון הפך חנות אחת לאימפריה שהיא היום. היו שנים רבות בהן הרווח והמכירות של וול-מארט עלו ב-40% בשנה. ממש החלום הכחול של כל משקיע. היו שנים בהן וול-מארט פתחה כ-100 חנויות חדשות בשנה! פשוט מדהים.

הסיפור הזה באמת מרתק, והיה מעניין לקרוא על אחת מהחברות המצליחות ביותר ב-100 שנים האחרונות. אם הייתי בעסקי הקמעונות אז אולי הייתי נותן לספר חמישה כוכבים, ובאמת אני חושב שזהו ספר חובה לכל מי שפותח עסק. אבל לי הספר פחות תרם ואחרי המחצית הראשונה כבר החל לשעמם. לא ממש עניינו אותי סיפורי "השובבות" של וולטון.

בקשר לסם וולטון עצמו, כמו עשירים רבים, גם הוא משך הרבה מאוד אש וביקורת שלדעתי ברובה אינה מוצדקת. בסופו של דבר סם וולטון עשה הרבה יותר טוב מאשר רע. והכי חשוב – הוא עזר לעניים הרבה יותר מאשר כל הסוציאליסטים ביחד. עצם זה שהוא סיפק מוצרים בזול להמונים, עזר הרבה יותר לשכבות החלשות מאשר רוב החוקים הסוציאליים. בנוסף, הרבה אנשים אוהבים לבקר את וול-מארט ושאר "החברות הגדולות" על יחסיהן לעובדים. כל הארגונים שקוראים להחרים את החברות הגדולות ולתמוך בחנויות/חברות קטנות. זאת הצביעות הכי גדולה. כל מי שחושב ככה מוזמן לטייל בשוק מחנה יהודה ולראות לאיזה יחס זוכים העובדים הפשוטים שם.

וול-מארט בסופו של דבר נותנת לעובדים שלה הרבה יותר תנאים סוציאליים מאשר העסקים הקטנים. אצל וול-מארט כל עובד מקבל לפחות שכר מינימום, פנסיה, ביטוח בריאות, ימי מחלה, חופשת הריון וכו'. כמה עסקים משפחתיים נותנים כאלו תנאים? כמה אנשים שמעסיקים עוזרת בית מפרישים לה לפנסיה?

אבל למרות שאין לי רגשות שנאה לסם וולטון, אני עדיין לא רואה בו כגיבור אישי. ישנם הרבה דברים בו שאני פשוט לא אוהב או לא ממש מתחבר אליהם.

קודם כל, קשה לי לאהוב מישהו שהתחביב שלו זה להרוג חיות! ומעבר לזה אני לא מאוד מתחבר לצד התחרותי שבו ולכך שהוא נהג לסכסך בין מנהלים בחברה. כשסיפרתי לאשתי על הספר ואמרתי לה שלא אהבתי את הקטע הסופר-תחרותי אצל וולטון, אז היא אמרה לי – אבל גם בנג'מין פרנקלין היה מאוד אמביציוזי.

לדעתי יש הבדל תהומי בין סוג האמביציה של פרנקלין לזה של וולטון.

להיות אמביציוזי זאת תכונה חיובית, אבל יש הבדל בין כאלו שכל המטרה שלהם בחיים היא "לנצח" לבין אלו שהשאיפות שלהם בחיים הן להשתפר בלי כל קשר למה שאחרים עושים – שהמטרה שלהם היא להרגיש שהם השיגו משהו בחיים לא רק בגלל שהם ניצחו מישהו אחר, ולדעתי וולטון שייך לסוג הראשון ופרנקלין לסוג השני. או אם להציג את זה בצורה אחרת – אם בשביל להיות האיש הכי עשיר בעולם היה צריך לראות כל יום 12 שעות של סרטי בורקס משנות ה-70, אז וולטון היה עושה את זה כי המטרה שלו בחיים היא להיות מס' 1, אבל פרנקלין לא היה עושה את זה כי הוא לא היה חושב שזה משהו שהיה תורם לו אינטלקטואלית.

העולם צריך גם פרנקלינים וגם וולטונים. אני לא חושב שוולטון הוא איש רע. הוא עשה הרבה יותר טוב לעולם ממני וכמעט מכל אדם אחר שחי כיום, אבל עדיין קצת קשה לי להתחבר לאופי שלו. אני הרבה יותר מתחבר לאנשים שמחפשים משמעויות עמוקות יותר בחיים מאשר לנצח או להיות מספר 1.

נ.ב. – אחרי שעברתי על הרשומה, הרגשתי שאני חייב להוסיף איזה פסקה קטנה על סם וולטון (וזה משהו שאפשר גם לקחת קדימה לביקורות אחרות שלי על דמויות היסטוריות). לדעתי צריך לדעת להפריד בין וולטון האיש עצמו לבין המורשת אותה הוא השאיר. למשל, אם חושבים על מוצרט, אז מה בכלל אכפת לנו שהוא היה רודף שמלות או מהמר כפייתי? את מי זה באמת מעניין? מה שחשוב זו התרומה האדירה שלו לתרבות. מה שחשוב אלו היצירות שהוא השאיר אחריו. כנ"ל אפשר להגיד לגבי וולטון – מה באמת חשובה הביקורת האישית שכתבתי נגדו? מה שחשוב בסופו של דבר זה שהוא שינה לגמרי את עולם הקמעונאות העולמי. זאת המורשת שלו וזה מה שחשוב.