שני גדולים, כל אחד בתחומו ואני מוסיף עוד שני ספרים לרשימת הקריאה שלי.
הראשון הוא סיפור חייו של ג'ון ד. רוקפלר. זאת הביוגרפיה הראשונה שאני קורא מפרי עטו של רון צ'רנוב, ואני מבין למה הוא נחשב לכותב ביוגרפיות מוכשר. בספר Titan: The Life of John D. Rockefeller, Sr.
רוקפלר, כאמור, היה טייקון, או בעצם צריך להגיד שהוא היה הטייקון. הוא היה כנראה אחד מהאנשים העשירים ביותר שחיו אי פעם (ביחס לתקופתם כמובן – כי כמו שבאפט אומר – היום כמעט כל אחד שגר במדינה מפותחת חי טוב יותר מרוקפלר). כנראה שאף אדם פרטי (כלומר שאינו שליט) לא היה עשיר כמו רוקפלר (בגיל 63 ההון שלו היה שווה ערך לכ-150 מיליארד דולר של ימנו). לפני שקראתי את הספר, חשבתי שרוקפלר התעשר (בין השאר) בגלל שהוא היה בזמן הנכון ובמקום הנכון – גר בלב תעשיית הנפט בדיוק בזמן שהחלה הפריחה בתעשיית המכוניות, שזאת כאמור שטות מוחלטת כמו שהסתבר לי בעקבות קריאת הספר. הנה כמה נקודות מפתיעות בסיפור צבירת ההון המדהים של רוקפלר:
– הוא נולד למשפחה ענייה. בניגוד למה שרבים חושבים, רוב עשירי העולם לא גדלו במשפחות עשירות (כמו שמתואר בספר החובה The Millionaire Next Door
– רוקפלר היה עשיר מאוד כבר בגיל צעיר ביותר. עוד לפני גיל 25 רוקפלר כבר היה עשיר מאוד, וזאת עוד לפני שהוא בכלל נכנס לעסקי הנפט.
– בניגוד למה שחשבתי, רוקפלר בכלל לא החזיק בבארות נפט. הוא החזיק רק בבתי-הזיקוק ובתעשיות תומכות – כמו צינורות נפט.
– רוקפלר עשה את הונו עוד לפני הבום הגדול בתעשיית הרכב. מתי החל ייצור המוני של מכוניות? בערך ב-1920? רוקפלר נולד ב-1839.
– רוקפלר תרם, ותרם המון. הוא גם לא חיכה לגיל 80 (כמו באפט) כדי לתרום, אלא החל לתרום כבר מהגרוש הראשון שהרוויח. למרות שהוא תרם המון לאורך כל הדרך, הוא עדיין הצליח לצבור הון שאין שני לו. בהחלט מדהים.
– בערך בגיל 50 הוא פרש.
ככה שכמו שניתן לראות, סיפור ההתעשרות שלו לא היה כל כך מובן מאליו. אז מה כן עזר לו להתעשר?
סך הכל אלו היו הדברים הרגילים שחוזרים על עצמם אצל עשירי העולם – המון אמביציה, חריצות, חסכנות וכו'. מעבר לאלו, רוקפלר היה ללא ספק גאון עסקי ואיש עסקים אגרסיבי מאוד. לא הייתה לו בעיה למחוץ כל תחרות. הוא גם ידע איך לסובב את כל האנשים מסביבו ובתעשיות התומכות – לשחק איתם לחתום איתם חוזים בלעדיים – בקיצור הוא היה איש עסקים ופוליטיקאי מוכשר. אבל כל אלו לא היו עוזרים לו אם הוא לא היה מנהל את בתי-הזיקוק שלו בצורה הטובה ביותר. רוקפלר החזיק בבתי-הזיקוק היעילים ביותר בעולם. אחרי שהוא הפך את בתי הזיקוק שלו ליעלים ביותר בעולם, הוא פשוט החל לקנות את כל המתחרים שלו אחד אחרי השני עד שהוא יצר מונופול זיקוק ושלט בכ-90% משוק הזיקוק האמריקאי (שבאותה תקופה היה גם פחות או יותר השוק העולמי). אחת הסיבות שהוא הצליח לקנות את המתחרים היא שברגע שמחירי הנפט התרסקו, הוא היה המזקק היחידי שהצליח להרוויח, וכך הוא הצליח לקנות את המתחרים שדיממו. מעבר לזה, שום דבר לא עמד בדרכו – בין אם זה ריגול תעשייתי או יצירת קרטל עם חברות הרכבת.
רוקפלר עשה הכל בכדי להסתיר את ממדי האימפריה שהוא יצר. רבים מהעובדים שלו – אפילו בכירים מאוד – בכלל לא ידעו שהחברה שלהם שייכת לרוקפלר. זאת הוא עשה ע"י שליטה בחברות דרך חברת אם. הוא למעשה יצר את הקונצרן הראשון בהיסטוריה.
במקום אחד, לקראת סוף הספר, צ'רנוב חורג מהאובייקטיביות שליוותה אותו לאורך כל הספר, ומביא את משפט המחץ בספר:
Free markets, if left completely to their own devices can wind up terribly unfree. Capitalism did not exists in the state of nature, but had to be defined or restrain by law. Unfeded markets tended frequently toward monopoly or at least toward unhealthy levels of concentration and governments sometimes needed to intervene to unsure the full benefits of competition
ברגע שנותנים לטבע לעשות את שלו, תמיד יגיעו גברי-אלפא כמו רוקפלר שבכוחניות רבה ישתלטו על המתחרים שלהם' ובסופו של דבר ייצרו להם אימפריות שמשרתות יפה את הטייקונים עצמם' אבל פוגעות בכלכלה החופשית, בקפיטליזם ובהתקדמות של האנושות. רק חוקים ורגולטורים יכולים למנוע זאת.
בגלל מעשיו אלו של רוקפלר נחקק חוק שרמן שהוא הבסיס לחקיקה האנטי-מונופולית של ימנו. היום, מן הסתם, כבר לא ניתן לבנות מונופול כמו שרוקפלר בנה. או בעצם, אולי כן? הנה בערך 100 שנה אחרי רוקפלר קם לו אדם בשם ביל גייטס שהצליח לבנות מונופול וכך נהפך לאדם העשיר בעולם. עוד נחזור לידידנו ביל.
להגנתו של רוקפלר, חייבים לציין שהחוקים נגד מונופולים נחקקו רק אחרי (ואפילו בעקבות) שהוא בנה את "סטנדרד אוייל" (Standard Oil). כלומר, המונופול שהוא בנה היה חוקי לחלוטין (אם כי אני לא בטוח לגבי הריגול התעשייתי). כשקראתי את הספר, לא באתי לשפוט את רוקפלר. יותר עניין אותי להבין איך הוא יצר את ההון שלו וללמוד על האיש. לא ניסיתי לשפוט אותו או לתייק אותו. כמו כן, כשקוראים את הספר צריך גם לזכור שמדובר בהיסטוריה של לפני כ-100 שנים. תמיד כשקוראים ספרים על אנשים בעבר, צריך לשפוט אותם לפי רוח התקופה. לכן, קשה לבוא לרוקפלר עם הרבה ביקורת על כך שהוא בנה מונופול בתקופה של לפני חוק שרמן. העולם אז היה שונה לגמרי – סחר במניות על פי מידע פנים היה נהוג ומקובל, לנשים עוד לא הייתה זכות בחירה וכשליש מהאמריקאים היו חברים בקו-קלאס-קלאן. תמיד צריך לשפוט אדם ברוח התקופה. קשה לבוא בטענות לבן אדם שחי לפני אלפיים שנה על כך שהחזיק עבדים. לנו היום זה נראה מזעזע, אבל אז זה היה נהוג. אני די בטוח שהרבה דברים שנראים לנו היום מקובלים יישפטו לגמרי אחרת עוד 100 או 200 שנה. סביר להניח, למשל, שעינוי בע"ח ע"י חקלאים – דבר שהיום מקובל ונתמך ע"י רוב האוכלוסיה, יראה כברברי בעתיד. יכול להיות אפילו שבאפט יראה כדמות הרבה פחות חיובית בעתיד בגלל החלק שלו בתעשיית המזון המהיר שגורמת למוות וסבל למאות מליוני אנשים.
וזה, אני חושב, הבדל מאוד גדול בין רוקפלר לבין ביל גייטס. רוקפלר בנה מונופול בתקופה שהדבר היה מותר – לא כמו גייטס. רבים משווים בין השניים, ואפשר להבין למה. שניהם היו האנשים העשירים ביותר בעולם בתקופתם, שניהם התעשרו כבר בגיל מאוד צעיר, שניהם יצרו אנטגוניזם מאוד גדול בגלל האגרסיביות שלהם וכמובן – שניהם תרמו את רוב הונם. אבל ישנם גם הבדלים – רוקפלר היה איש צנוע מאוד, הוא אף פעם לא השתולל עם הכסף. לדעתי, הוא אפילו היה צנוע יותר מבאפט. אומנם בתקופתו לא היו מטוסים, אבל העשירים היו נוהגים להחזיק קרון רכבת פרטי – דבר שרוקפלר לא עשה. הוא אפילו לא נסע באוטו או רכב בכרכה לעבודה אלא לקח כל יום את הרכבת התחתית. הוא האמין בלב שלם שאלוהים נתן לו את הכסף רק בשביל שהוא יוכל לחלק אותו בחזרה לחברה. גייטס, לעומת זאת, חי חיים מאוד ראוותנים כאשר כבר בגיל 30+ הוא החזיק באוסף מכוניות יוקרתיות. ביל גייטס גם מעולם לא חשב לתרום את הכסף אד שהוא פגש בבאפט. לי זה נראה כאילו גייטס ראה כמה באפט אהוב וכמה הוא שנוא, אז הוא החליט לתרום את כספו כדי לזכות באהדת ההמונים. זאת הפרשנות שלי, אבל מעולם לא נכנסתי לראש של גייטס, אז אין לי מושג.
לעומתו, רוקפלר תרם כבר מהסנט הראשון שהוא הרוויח – הרבה לפני גיל 20. רוקפלר נהג לתרום באופן קבוע הרבה לפני שהוא נהיה עשיר, והוא המשיך לתרום לאורך כל חייו.
אני מאוד מתחבר לאופי הצנוע של רוקפלר. הוא גם היה איש משפחה למופת. הוא לא רדף שמלות, לא הימר, לא שתה ואהב לבלות בבית עם המשפחה – כל אלו הם דברים שאני מאוד מתחבר אליהם. בנוסף הוא חי חיים בריאים. הוא היה רזה, שמר על סדר יום, והקפיד על מנוחה, תזונה ופעילות גופנית מתונה. באזור גיל 50 הוא פרש והקדיש את שארית חייו לצדקה, אך גם החל לשחק גולף ובילה הרבה עם המשפחה. רוקפלר נפטר בגיל 98 עם הון די קטן – כיוון שהוא הספיק לתרום את רוב כספו לפני מותו.
הספר מקבל אצלי ארבעה כוכבים (מתוך חמש) – מה שאומר שכדאי מאוד לקרוא את הספר.
הספר השני מדבר על לאונרדו דה וינצ'י, אבל, בעצם, לא ממש על לאונרדו, אלא על הציור הבא של דה-וינצ'י:
הציור נקרא "האדם הוויטרובי", והוא אחד מהציורים המפורסמים בעולם, אם לא המוכר ביותר. ההמלצות באמזון לספר Da Vinci's Ghost
הציור נקרא "האדם הוויטרובי" על שם מרקוס ויטרוביוס – אדריכל ומהנדס רומי מתקופתו של אוגוסטוס. באותה תקופה רבים האמינו שהאדם הוא מעין מיניאטורה קטנה של היקום. על כן חשב ויטרוביוס שבגלל שהיקום הוא יצר האלים, הוא חייב להיות מושלם, ולכן גם גוף האדם מושלם. בשביל שגם מבנים יהיו מושלמים הם צריכים להיבנות בצורתו של היקום – או בצורתו (או בפרופורציות) של גוף האדם. ויטרוביוס כתב ספר בשם "על אודות האדריכלות" שכלל הסברים על אדריכלות, תכנון ערים והנדסה. בין היתר תאר ויטרוביוס בספר את הפרופורציות האידאליות של האדם – בין השאר הטבור צריך להיות בנקודת האמצע של הגובה, ואם הידיים פרוסות לצדדים, אורכן שווה לגובה האדם – ככה שאת האדם האידאלי יכולים לכלוא בו זמנית גם בתוך עיגול וגם בתוך מרובע. כרוח התקופה, הספר לא כלל איורים או ציורים.
הספר נשמר לאורך השנים, ובניגוד לספרים רבים, הוא הצליח לשרוד את ימי הביניים. זה לא מפתיע אם חושבים על התיאור של האדם הוויטרובי – אדם מושלם כדמות היקום עם ידיים פרוסות לצדדים. מן הסתם תיאור זה נפל כמו פרי בשל לאנשי הדת של ימי הביניים, וציורי-ויטרוביוס-ישו הופיעו בתקופה זו.
ואז מגיע הספר לדה-וינצ'י. לאונרדו התעניין הן בגוף האדם והן באדריכלות. למעשה, לאונרדו התעניין בכל מה שזז וגם מה שלא ממש זז. הוא ניסה לחקור וללמוד הכל ולמצוא חוקיות ליקום (דמותו מציינת יפה את קו התפר בין ימי-הביניים לעת החדשה). לא פלא שספרו של ויטרוביוס נפל לידי לאונרדו, וזה החליט לצייר את האדם המושלם של ויטרוביוס, אבל לא לפי מידותיו הלא הגיוניות של האדריכל הרומי (נקודת האמצע בגובה האדם, למשל, לא נמצאת בטבור אלא באגן), אלא לפי מידות "מדעיות" יותר אליהן הוא הגיע ע"י מדידות שהוא עשה. לשם כך, לאונרדו היה צריך לעשות כמה התאמות לציור – למשל גובה המרובע קטן מגובהו של העיגול, וכמובן שאורך הידיים קצר מגובה הגוף. בנוסף, על גבי הציור, כתב לאונרדו את הפרופורציות המושלמות של הגוף לפי ראותו, והן היו מפורטות בהרבה מאלו של ויטרוביוס (למשל הן כללו את המרחק מהאף לאוזן).
זה פחות או יותר הסיפור, שום דבר מיוחד שהפיל אותי מהרגליים. החלק הבאמת מעניין בספר היה התיאור של לאונרדו-דה-וינצ'י, שללא שום ספק היה דמות מעניינת מאוד (לא ידעתי שהוא היה צמחוני מטעמי מוסר! ממש חריג לאירופה של אז), אבל הביוגרפיה של לאונרדו נפסקת בגיל 40 – אז בערך צויר הציור. בגיל זה, באופן מפתיע, הישגיו של לאונרדו היו מועטים (ביחס לגודלו של האיש כמובן). אני מניח שישנם ספרים הרבה יותר טובים על לאונרדו. ולהגדיש ספר שלם על הציור – נראה לי קצת מאוס. בנוסף הספר לא כתוב בצורה מעניינת, והמחבר מניח הרבה הנחות בלי ביסוס. הספר מלא בתיאורים כמו – "וסביר להניח שלאונרדו היה בעיר הזאת לפני שנת 14XX" "וכנראה לאונרדו הכיר את האיש Y, וזה אולי הראה לו את הספר X". יותר מדי "אוליים" בספר הזה.
הספר מקבל אצלי 2 כוכבים – מה שאומר שמי שלא לומד ציור בבצלאל, יכול לוותר.
