ההיסטוריה של המדע, של גולדמן זאקס ושל קרן גידור

אני מוסיף שלושה ספרים חדשים לרשימת הקריאה שלי.

הראשון מדבר על ההיסטוריה של המדע.

בתחילת המאה ה-20 הגה מטאורולוג גרמני בשם אלפרד ואגנר רעיון קצת מוזר. הוא טען שהיבשות של כדור הארץ זזות. באותה תקופה היה נהוג לחשוב שהעולם כמו שהוא הוא סטטי – ללא תזוזות. גדולי הגאולוגים של התקופה התעלמו לגמרי מואגנר. היה קל להתעלם ממנו – קודם כל הוא היה גרמני, ואז בריטניה שלטה בחקר הגאולוגיה. חוץ מזה הוא בכלל היה מטאורולוג, אז מי הוא שילמד גאולוגים על תנועת יבשות.

הבעיה החלה כאשר יותר ויותר עובדות תמכו בתאוריה של ואגנר – למשל – נמצאו מאובנים של חלזונות מאותה התקופה גם באפריקה וגם בדרום אמריקה. האם חלזונות יכולים לחצות את האטלנטי?
המדענים עשו מה שאנשים בד"כ נוהגים לעשות כאשר העובדות מפריכות את התאוריה שלהם – או שהם התעלמו לחלוטין מהעובדות (כמו למשל מהעובדה שבצפון נורווגיה יש פחם למרות שפחם יכול להיווצר רק במקומות טרופיים), או שהם המציאו תאוריות מגוחכות לחלוטין בשביל להסביר את הדוגמה (Dogma) שלהם. התאוריה המופרכת שלהם טענה שגשר יבשתי חיבר בין אפריקה לבין דרום-אמריקה (כן כן – גשר). כשהתגלו יותר ויותר מקרים כמו החלזון האפרו-אמריקאי, הגאולוגים בנו עוד ועוד גשרים דמיוניים בין היבשות עד שהעולם כבר באמת נראה כמו גשר צר מאוד.

תאוריית הגשרים מלכה בעולם האקדמי במשך כ-50 שנה – עד לאמצע המאה ה-20. זה לא שגאולוג אחד או שניים האמינו בשטות הזאת, אלא כל העולם האקדמי – זה מה שלימדו באוניברסיטאות במשך תקופה ארוכה. בסוף העובדות הכניעו את תאוריית הגשרים, והיום אנחנו יודעים שהיבשות זזות (יש אפילו GPS שיכול לאמת זאת). היום התאוריה החדשה מדברת על כך שפעם היבשות היו מחוברות ונפרדו לאט לאט. הבעיה היא שגם התאוריה הזאת לא נתמכת במציאות (תקראו את הספר בשביל לראות למה), אבל זה שוב לא מפריע למדענים להתעלם מהעובדות.

הספר, A Short History of Nearly Everything, מביא לנו את ההיסטוריה של הגילויים המדעיים במשך ה-400 שנה האחרונות, אבל יותר ממה שהוא מראה לנו מה גילינו בתקופה המודרנית, הוא מראה לנו עד כמה אנחנו לא יודעים עדיין כמעט כלום על העולם. מי שעוקב אחרי זמן מה יודע שאני ממש לא "דתי" של המדע. כלומר אני מפקפק בהרבה דברים שהמדענים מציגים לנו כעובדה – בין אם זה ברפואה או התחממות כדור הארץ. אבל אפילו אני הופתעתי מעד כמה המדע לא יודע כמעט כלום – וזה לא משנה אם זה בפיזיקה או ביולוגיה או כימיה או גאולוגיה – המידע שלנו על מה שקורה מסביבנו הוא אפסי. יותר מזה, כל פעם שאנחנו עושים צעד קדימה ומגלים משהו חדש, מתגלים לנו עוד שני דברים חדשים שאין לנו עליהם שום מושג. או יותר גרוע, פתאום מגיעות הוכחות שכל מה שידענו עד היום כנראה לא נכון (או לפחות לא שלם) – כמו למשל איך פיזיקת הקוונטים הפכה לגמרי את עולם הפיזיקה והראתה שכל מה שגילינו מניוטון ועד לאיינשטיין כנראה לא נכון (או בכל מקרה – לא מדויק).

אבל שלא תטעו, לא מדובר על ספר שמטרתו לנגח את עולם המדע. ממש ממש לא. הספר בא ללמד אותנו על ההתפתחויות המדעיות במאות השנים האחרונות, וזאת גם הסיבה העיקרית לקרוא אותו. מי שמעניין אותו לדעת איך גילו את גיל כדור הארץ, את כוח המשיכה, את ה DNA, את הדינוזאורים ועוד הרבה, כדאי לו לקרוא את הספר. אני חשוב שמכל עמוד למדתי הרבה דברים (אבל אולי זה בגלל שבאמת הייתי בור במדעי הטבע). אני מתכוון לקרוא שוב את הספר בעוד מספר חודשים והפעם לסכם אותו וללמוד אותו כמו ספר לבחינה באוניברסיטה. זאת דרך מעולה להקנות ידע בסיסי על כל הגילויים המשמעותיים במדע במאות השנים האחרונות.

רק שעל הדרך הסופר מציג את המציאות כמו שהיא ומראה לנו שהמדע, עם כל הגילויים שלו וההתפתחות המרשימה ב-400 השנים האחרונות עוד לא יודע כמעט כלום על העולם. ושמדעי הטבע הם הרבה דברים אבל מה שבטוח זה שהם ממש לא "מדויקים". אתם חושבים שהמדע באמת יודע משהו על האבולוציה או על הגנים? על איך נראה תוך כדור-הארץ? איך נוצרים הרי-געש או למה כוח המשיכה לא עובד בתוך האטום? – ובכן, תחשבו שוב, כי למדע אין הרבה מושג (רק ממש ממש טיפ-טיפונת). האם באמת המדענים יודעים משהו כשהם מדברים על המפץ-הגדול או על הקוונטים, או שהם שוב בונים תאוריות של גשרים דמיוניים?

הספר כתוב בצורה יפה מאוד וגם די מבדרת. הסופר מראה איך לא אחת התעלמו מגילויים חשובים – או בגלל שהמגלה היה דמות לא כריזמטית, או בגלל שהוא דיבר את השפה הלא נכונה או שהוא לא ידע לכתוב יפה או לדבר יפה או סתם בגלל שלא אהבו אותו. שלא לדבר על כך שפעמים רבות הקרדיט לגילויים ניתן לאדם הלא נכון (או בגלל שהוא גנב את הרעיון או בגלל שהמדענים התעלמו מהמגלה המקורי). או כמו שמדען אחד מצוטט בסוף הספר – כשמדען מגיע עם רעיון חדש, המדענים בתחילה מכחישים אותו, אח"כ טוענים שהוא בכלל לא חשוב ובסוף נותנים את הקרדיט למישהו אחר.

הספר מקבל אצלי בקלות חמישה כוכבים (מתוך חמישה). כמו כן קניתי עותק בסינית לאשתי, ואת העותק הסיני של A Really Short History of Nearly Everything לילדים שלי.

הספר השני מספר על גולדמן זאקס.

אפילו מספר יותר מדי. החיסרון הגדול ביותר של הספרThe Partnership: The Making of Goldman Sachs הוא האורך הבלתי סביר שלו והכניסה המיותר שלו לפרטים לא חשובים. בנוסף, הסופר מתאר את החברה בצורה אוהדת מדי לטעמי, ומתעלם מנקודות יותר בעייתיות בהיסטוריה שלה.

ואני עוד מאלו שחושבים שהביקורת על החברה מוגזמת ביותר. בימים אלו נראה כי גולדמן מסומנת כשטן הפיננסי, ואני מאוד לא מסכים עם הביקורת שמופנית כלפי החברה. מה גם שדי ברור שלאנטישמיות יש חלק לא קטן כמקור לביקורת. החברה מסומנת כחברה "יהודית" ולכן לא פלא שהביקורת כלפיה דומה מאוד לביקורת כלפי יהודים – "חברה גלובלית שמנסה להשתלט על העולם כמו תמנון", "החברה שולטת בפוליטיקה האמריקאית", "תאבי בצע" וכו'.

אפילו ביקורות יותר ענייניות – כמו למשל שהחברה פועלת נגד הלקוחות שלה, הן מופרכות בעיני. טענה אחת למשל שמועלת נגד החברה בהקשר זה היא שהחברה מכרה ללקוחות שלה אג"ח-משכנתאות וזאת למרות שהחברה ידעה שיש בועת נדל"ן.
ובכן, קודם כל, גולדמן לא "ידעה" שיש בועת נדל"ן וששוק המשכנתאות יתפרק. אפשר, אולי (וגם זה לא נכון כמו שאסביר בהמשך), להגיד שהחברה חשבה שיש בועת נדל"ן, אבל היא לא "ידעה" כלום על מה שייקרה בעתיד. כמו שאף אחד (שהוא לא שליח של האלוהים עלי אדמות) לא יודע בוודאות של 100% מה ייקרה בעתיד. להגיד שגולדמן הם נוכלים כי הם מכרו ללקוחות שלהם משהו שהם יודעו בוודאות שהוא יירד, זה בדיוק כמו להגיד על מישהו שהוא נוכל כשהוא מוכר את הבית שלו כשהוא חושב שמחירי הנדל"ן הולכים לרדת – אם הוא חושב שהמחירים יירדו, למה הוא מוכר את הדירה שלו? זאת רמאות!

באותה מידה אפשר להגיד שאני נוכל בגלל שמכרתי מניות של ואלי למרות "שידעתי" שמחירי הברזל בעולם יירדו.

דבר שני שהביקורת מפספסת הוא שגולדמן לא הימרו נגד שוק המשכנתאות, אלא בסך הכל גידרו את החשיפה הגדולה שלהם לשוק זה. יש הבדל בין "חברת השקעות" לבין "בנק השקעות". גולדמן הוא בנק השקעות ולא חברת השקעות. כלומר, אפשר לחשוב על גולדמן יותר כמו על ברוקר מאשר על מישהו כמו באפט. גולדמן לא מנסים לנצח את השוק או להשקיע בחכמה (חוץ מעם סכומים קטנים מאוד). רוב ההחזקות שלהם הן יותר בשביל לגדר החזקות אחרות. המטרה שלהם היא להרוויח מהפרשי הספרד (spread) ומעמלות. בראיון שראיתי לא מזמן עם מנכ"ל גולדמן, בלקפיין, הוא אמר שלפעמים באים אליו עובדים ואומרים לו משהו כמו – אני חושב שהריבית הולכת לעלות, אז צריך לעשות כך וכך, אז בלקפיין אומר להם – לא מעניין אותי מה אתה חושב על הריבית. אז לפעמים הם שואלים אותו – טוב, אז מה אתה חושב שהריבית תעשה, ואז הוא עונה – גם לא מעניין אותי מה אני חושב על הריבית.

כלומר, גולדמן לא מנסה לנחש מה ייקרה בעתיד ולהרוויח מזה. הרווח שלהם מגיע ממכירה וקנייה של נכסים ללקוחות שלה – היא מרוויחה מעמלות ומהספרד בין המכירה לקנייה. לפעמים קורה מצב שהחברה מחזיקה בחלק מהנכסים אצלה בתיק – כי לא תמיד היא מוצאת צד שני לעסקה, אבל אז היא מגדרת את הסיכון. וזה בגדול מה שקרה עם המשכנתאות. החברה גילתה שיש לה חשיפה גדולה מדי למשכנתאות, ולכן היא קנתה ביטוח נגד נפילה במשכנתאות.

דבר שלישי שהביקורת מפספסת זה את המושג "לקוחות". אם הלקוחות עליהם מדובר היו כאלו שנתנו לגולדמן כסף כדי לנהל להם אותו (כמו למשל קרן גידור או קרן נאמנות), וגולדמן לקחה צד אחד לעצמה ואת הצד השני ללקוחות שלה, אז זה באמת לא היה תקין. אבל זה לא המקרה כאן. הלקוחות הם לא לקוחות להם ניהלה גולדמן תיק השקעות, אלא לקוחות שקונים ממנה נכסים פיננסים. גולדמן לא מייעצת להם מה לקנות ולמכור אלא רק משמשת להם כברוקר.

כמובן שעובדות אלו לא משנות הרבה לאנשים בכיכר שרוצים למצוא "אשם" למשבר הכלכלי. ומי יותר קל לשרוף בלב הכיכר מאשר חברה "יהודית". ציד-מכשפות הוא לא רק חלק מההיסטוריה העתיקה (למרות שלפחות עכשיו הצייד הומני יותר).

אם נחזור לספר, אז כמו שאמרתי, אפילו לי – ואני לא משונאי גולדמן, הספר נראה לי אוהד מדי וכמובן ארוך מדי. לסופר יש נטייה להתעמק ולחפור בנקודות שוליות מאוד. מצד שני אני אוהב ספרים כאלו שמראים לנו איך חברה קטנה הצליחה וצמחה למרות כל המכשולים בדרך (והיו לגולדמן המון מכשולים). בהחלט מעניין לקרוא איך החברה צמחה במשך השנים מהימים לפני כ-140 שנה כשמרקוס גולדמן החל לשווק אג"חים לטווח קצר (Commercial Papers), והפכה לענק הפיננסי של היום.

ישנה התלבטות האם לתת לספר שנים או שלושה כוכבים, אבל הלב היהודי הרחמן שבי החליט על שלושה כוכבים.

הספר השלישי מספר על הכישלון של LTMC (יש עליה גם דף בויקיפדיה בעברית).

על הכישלון של LTMC שמעתי וקראתי כבר ממזמן, אבל אף פעם לא הייתי ממש בקיא במה באמת קרה שם, ולמה הגאונים הצליחו להביא את החברה לפשיטת רגל. תמיד הנחתי שמינוף גבוה הפיל אותם, אבל הסיפור כפי שהוא מתואר בספר When Genius Failed: The Rise and Fall of Long-Term Capital Management מראה שהמציאות מורכבת יותר. למעשה, המינוף שלהם (לפני שהחלה המפולת) עמד על כ 1:30 – שזה אומנם הרבה, אבל לא יותר מהרבה חברות פיננסיות אחרות. הבעיה העיקרית שלהם לא הייתה מינוף יתר (למרות שהוא בהחלט הוסיף), אלא חוסר הבנה בסיסי בניהול סיכונים. הקרן נוהלה ע"י גאונים – ממש הטופ של המתמטיקאים – כולל שני זוכי פרס נובל (אחד מהם הוא שולס – אותו אחד ממודל בלאק-שולס של האופציות), אבל איי-קיו גבוה וגאונות מתמטית אינם ערובה להגיון בריא. אני לא רוצה להרוס לקוראים את הספר, אז אני רק אגיד שהטעויות שהם עשו פשוט מדהימות. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי אומר – אני פשוט לא מאמין שהם עשו את זה – אני לא מאמין שהם היו כאלו טיפשים. הכשלים הלוגיים שלהם וחוסר ההבנה שלהם בפיננסים פשוט זעקו.

הספר מקבל אצלי ארבע כוכבים.